<h1>סמ"ג עשין סימן קס"ב</h1>
<h2>דף כו:</h2>
בפרק זה בורר משמע שאסור ליטול צדקה מן הגוים בפרהסיא, ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול ליטלה מן הגוים בצנעא הרי זה מותר, ובפ"ק דבבא בתרא (י' ב') משמע שהמלך או שר של גוים ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין לו משום שלום מלכות אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי גוים בסתר כדי שלא ישמע המלך (ע"פ רמב"ם מתנו"ע פ"ח ה"ט) כדמוכח בההיא דאימיה דשבור מלכא שדרא ארנקא דדינרי לצדקה וכו'.
<h2>דף לה.</h2>
בפ"ק דב"ב (ח' ב' ותד"ה ומתחלקת) אמרינן התמחוי נגבית בכל יום, קופה מע"ש לע"ש, קופה הוא דבר קצוב שנותן כל אחד ואחד בערבי שבתות ליתן לעניים (ע"פ רמב"ם מתנו"ע פ"ט ה"א) ותמחוי מיני מאכל שמתנדב כל אחד [ואחד] לפי שעה בכל יום ונותנים לכל עני ממנו פרנסת יומו (ע"פ רמב"ם שם ה"ב ע"ש). וכשהייתי בספרד ראיתי שגבאי הקופה מחזירין בכל יום ומחלקים בערבי שבתות (וכ"ה ברמב"ם שם ה"ג). אמרינן בסנהדרין (ל"ה א') כל תענית שמלינין בה צדקה ולא חלקוה כאילו הם שופכי דמים ומעמידה בדבר המוכן לאכול כגון פת ותמרים וכיוצא בהם אבל לא במעות וחיטין. בפ"ק דב"ב (ח' ב') אמרינן הקופה אינה נגבית אלא בשנים שאין עושים שררה על הציבור בממון פחות משנים ומותר להאמין אחד על המעות של קופה, ואינה מתחלקת אלא בשלשה מפני שהיא כדיני ממונות שנותן לכל אחד די מחסורו לכל עני לשבת, והתמחוי נגבה בשלשה ומתחלק בשלשה מפני שחילוקו וגיבויו שוה (עי' רמב"ם שם ה"ה). והתמחוי לעניי עולם והקופה לעניי אותה העיר בלבד, רשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו בצרכי ציבור אע"פ שלא התנו בו בשעה שגבו (רמב"ם שם הל' ו'—ז'). פירש רבינו יצחק דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה כל אדם יכול לשנותה (ערכין ו' א' תד"ה משבאת) ואע"פ שלא התנו בו בשעה שגבו. ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובים על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה הרי זה רשאי לשנותה לכל מה שירצה כצרכי ציבור (המשך לשון הרמב"ם שם). גבאי צדקה אין רשאים לפרוש זה מזה בשוק אלא כדי שיהא זה פורש לשער וזה פורש לחנות וגובים, מצא הגבאי מעות בשוק לא יתנם לתוך כיסו אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה ולכשיגיע לביתו יטלם, היה הגבאי נושה בחבירו מנה ופרעו בשוק לא יתנם לתוך כיסו אלא נותנו לתוך ארנקי של צדקה ולכשיגיע לביתו יטלם, ולא ימנה מעות הקופה שנים שנים אלא אחד אחד מפני החשד שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל, גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק מצרפים המעות דינרים לאחרים ואין מצרפים לעצמם, וכן גבאי התמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרים לאחרים ואין מוכרים לעצמם, ואין מחשבים בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם גזברים שנאמר אך לא יחשב את הכסף הניתן על ידם כי באמונה הם עושים, מי שישב במדינה שלשים יום כופים אותו ליתן צדקה לקופה עם בני המדינה, ישב שם שלשה חדשים כופים אותו ליתן לתמחוי, ישב שם שישה חדשים כופים אותו ליתן צדקה בכסות שמכסים בה עניי העיר, ישב שם תשעה חדשים כופים אותו ליתן צדקה לקבורה שקוברים בה את העניים ועושים להם כל צרכי קבורה (רמב"ם שם הל' ח'—י"ב) עד כאן בפרק קמא דבבא בתרא. ובפרק קמא דב"ב בירושלמי (דף ב' ב') גרסינן גבי שהה שנים עשר חדש בעיר הרי הוא כאנשי העיר, אמר רבי יוסי ברבי בון לחיטי הפסח בין לישא בין ליתן. שנינו במסכת פאה פרק אחרון (מ"ז) מי שיש לו מזון שתי סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי, היה לו מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה.
<h2>דף מד.</h2>
אומר הר"ר אליעזר ממי"ץ (יראים סי' קנ"ו) שאם היה עבריין במזיד באחת מכל המצוות האמורות בתורה ולא עשה תשובה אינו חייב להחיותו ולא להלוותו דכתיב וחי אחיך עמך וכתיב מאחד אחיך וכיון שעבר במזיד יצא מכלל האחוה עד שילקה דתניא בפרק אלו הן הלוקין (מכות כ"ג א') ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא אחיך אבל קודם לכן אינו אחיך ואע"ג דתניא בפרק שני דע"ז (כ"ו ב') לכל אבידת אחיך לרבות את המשומד דוקא לענין אבדה נתרבה להחזיר לו את אשר לו ואין ללמוד ליתן לו משל אחרים, ומה שמשמע בפרק השולח (גיטין מ"ז א') שרבי אמי היה רוצה לפדות משומד אוכל נבילות לתיאבון לפנים משורת הדין היה עושה. וגם ברבית נמי היה אוסר להלוותו אבל המשומד להכעיס מותר להלוותו ברבית שהרי גבי רבית כתיב אחוה כי ימוך אחיך וגומר אל תקח מאתו נשך ותרבית, והא דאמרינן בסנהדרין (מ"ד א') [חטא ישראל] אע"פ שחטא ישראל הוא דוקא לענין דברים דלא כתיב בהו אחוה כגון לענין קידושין וגיטין כדאיתא ביבמות פרק קמא (ט"ז ב') גוי שקדש בזמן הזה חוששים לקידושין שמא מעשרת השבטים הוא בא ע"ד כא"ן דברי"ו. ואני מביא ראיה עוד להתיר דאמר בירושלמי (ע"ז דף ל"ד א') כותאי דקיסרי קלקלו במעשיהם והתירו להלוותם בריבית שתחילה היו מוחזקים בגירי אמת (וכ"ה בע"ז כ"ו ב' תד"ה אני). והרב רבי שמואל ברבי שלמה אוסר להלוות למשומד ברבית משום לפני עור לא תתן מכשול [שהוא אסור ללוות בריבית].
<h2>דף מח.</h2>
עני שגבו לו כדי להשלים די מחסורו והותירו על מה שהוא צריך הרי המותר שלו ותניא בתוספתא דשקלים (פ"א ה"ח) מותר עניים לעניים, מותר השבויים לשבויים, מותר שבוי לאותו שבוי, וכן תניא בפרק נגמר הדין מותר מתים למתים כגון שגבו למתים סתם, מותר המת כגון שגבו למת זה ליורשיו (ע"פ רמב"ם מתנו"ע פ"ט הי"ח).
